השופט ח' מלצר:
1. לפנינו בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' סגני הנשיאה: השופטים ש' ברלינר, י' גריל ומ' נאמן), שבגדרו נדחה ערעור המבקשת על פסק דינו של בית המשפט לתעבורה בחדרה (כב' השופט א' גופמן). בית המשפט לתעבורה הרשיע את המבקשת בעבירה של גרימת מוות ברשלנות לפי סעיף 304 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין) ובמספר עבירות נוספות בקשר עם תאונת דרכים קטלנית שבה היתה המבקשת מעורבת. על המבקשת נגזר עונש מאסר בפועל לתקופה של ששה חודשים לריצוי בדרך של עבודות שירות, פיקוח קצין מבחן לתקופה של שנה, פסילה מלהחזיק רישיון נהיגה לתקופה של שמונה שנים, שמונה חודשי מאסר על תנאי וכן קנס בסך 2,500 ש"ח.
בקשת רשות הערעור עניינה רק בהרשעה, ולא בגזר הדין. המבקשת מדגישה כי השלימה את עבודות השירות שחויבה בהן, והודיעה כי לא תהא לה כל טענה בעניין זה, אף אם יתקבלו הבקשה למתן רשות ערעור והערעור גם יחד.
אפתח בתיאור תמציתי של העובדות הצריכות לעניין וההליכים עד הנה.
2. המבקשת, שהיתה בת 57 שנים במועד האירוע, היתה מעורבת בתאונת דרכים קטלנית שבה נהרג רוכב אופנוע. היא נסעה ברכבה בכביש 65 ממערב למזרח, והגיעה לצומת שהיה אז בלתי מרומזר, שבו ביקשה לפנות לשמאל לכיוון כביש 650, היוצא מכביש 65 ומוביל צפונה לפרדס חנה. אין חולק כי המבקשת הגיעה לקו העצירה המסומן שבצומת, עצרה, המשיכה בגלישה איטית בסמוך לאי תנועה המצויר על הכביש עד לקו הצומת, והחלה בפנייה שמאלה, תוך שהיה עליה לחצות את שני המסלולים של כביש 65 בכיוון הנסיעה ממזרח למערב. לאחר שהגיעה ברכבה למרכז של שני הנתיבים הנגדיים - כך לטענתה, שלא היה עליה חולק - הבחינה המבקשת באופנוע היוצא מאחורי שיירה בת שלושה רכבים שנעה בנתיב הנגדי הימני. האופנוע התנגש בעוצמה בצדו הימני של רכבה של המבקשת, בעודה בצומת. רוכב האופנוע, חיים אבגי ז"ל (להלן: המנוח), נפטר כתוצאה מן ההתנגשות, והוא בן 26 במותו.
3. חקירת התאונה הובילה להגשת כתב אישום נגד המבקשת, המייחס לה את שלוש העבירות הבאות:
(א) גרימת מוות ברשלנות, בניגוד לסעיף 304 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין);
(ב) פנייה שלא בבטחה, בניגוד לתקנה 41 לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961 (להלן: התקנות) (איסור על נהג לפנות "אלא במהירות סבירה ובמידה שהוא יכול לעשות זאת בבטחה בלי להפריע את התנועה ובלי לסכן אדם או רכוש");
(ג) כניסה לצומת בלא ליתן זכות קדימה, בניגוד לתקנה 64(א)(2) לתקנות ("נוהג רכב, המתקרב לצומת או הנמצא בצומת ועומד לפנות שמאלה ... יתן זכות קדימה לרכב הבא ממולו והנמצא בצומת או קרוב לצומת").
4. הראיות העיקריות שהובאו לפני בית המשפט לתעבורה היו עדותה של המבקשת (עדי ראייה נוספים לא אותרו או הובאו, בנסיבות שלא הובהרו), ממצאיהם של בוחני התנועה וחוקרי המשטרה ומנגד חוות דעת של שני מומחים מטעם המבקשת. כל אלה התייחסו לדרך התרחשותה של התאונה ולמידת אחריותה הנטענת של המבקשת להתרחשותה.
5. המדינה גרסה, בתמצית, כי המבקשת יכולה היתה לראות את האופנוע עת נעצרה טרם השתלבותה בצומת, כי היא נכנסה לצומת במהירות איטית (כהודאתה), ומכאן שביצעה את הפנייה לשמאל בלא ליתן זכות קדימה ובאופן העלול להפריע את התנועה ולפיכך היתה אחראית להתנגשות. בהתאם לממצאיו של אחד מחוקרי התאונה מטעם המדינה, זמן פינוי הצומת של כלי רכב (מתחילת הנסיעה לתוך הצומת ועד ליציאת הרכב ממנו) נע בין שתיים לארבע שניות, ואילו היתה המבקשת נוסעת אף היא במהירות המאפשרת את פינוי הצומת בפרק זמן שכזה - לא היתה התאונה מתרחשת. המדינה הוסיפה עוד כי אף משעה שראתה המבקשת את האופנוע, היה סיפק בידה להאיץ ולצאת את הצומת בבטחה. המדינה טענה, בניגוד לעמדת המבקשת, כי לא ניתן לקבוע שהאופנוע נסע במהירות גבוהה במיוחד, או שנהג בדרך רשלנית.
6. המבקשת גרסה מצדה, בתמצית, כי נכנסה לצומת במהירות שאיפשרה לה לפנותו בבטחה. לטענתה היא ראתה את האופנוע לראשונה כאשר הוא יצא מאחורי המכוניות אל הנתיב השמאלי בכיוון נסיעתו, שעה שהמכוניות היו כ-70-50 מטר ממנה. האופנוע נסע לדבריה "כמו טיל", ביצע "סלאלום" וחזר לנתיב הימני בכיוון נסיעתו, שאז התנגש בצד רכבה. להערכת אחד המומחים מטעמה, מהירות האופנוע היתה לפחות 130 קמ"ש, ואולי אף 150 קמ"ש, ובהיעדר סימני בלימה נלמד כי הוא אף לא בלם קודם לתאונה. בנסיבות אלה, נטען, היתה התאונה בלתי נמנעת, ולא קרתה באשמתה של המבקשת.
7. בהכרעת דינו הרשיע בית המשפט הנכבד לתעבורה את המבקשת בכל העבירות שיוחסו לה.
בית המשפט קבע, בהעדר כל גרסה אחרת, כי יש לאמץ את גרסת המבקשת, שלפיה עצרה תחילה לפני הכניסה לצומת סמוך לקו העצירה, ואז גלשה לכיוון אי התנועה המסומן בצומת (בסמוך לפני תחילת החצייה של שני הנתיבים של התנועה הבאה ממזרח), שם התבוננה שוב לכיוון התנועה הקרבה ממזרח. בנקודה זו, נקבע, קיים שדה ראייה של 200 מטר לכיוון מזרח, כקביעת בוחן התנועה המשטרתי. עת שעמדה המבקשת להתחיל בחציית הצומת הגיעה ממזרח שיירה של שלושה או ארבעה כלי רכב (להלן: שיירת המכוניות), שאחריהן - האופנוע, שלגביו לא נקבע ממצא החלטי - האם היה צמוד לשיירת המכוניות, או מרוחק הימנה בנקודת הזמן שבה החלה המבקשת בחצייה. באמצע שלב חציית הצומת, עת שרכבה של המבקשת היה במרכז שני הנתיבים הנגדיים, ושיירת המכוניות היתה במרחק של כ-50 עד 70 מטר מהצומת, סטה האופנוע לנתיב השמאלי, שאז הבחינה בו המבקשת. האופנוע, שלא הותיר סימני בלימה, התנגש בדופן רכבה של המבקשת, כאשר נקודת המפגש (ה"אימפקט") באה באמצע הנתיב הימני בכיוון הנסיעה של האופנוע. בית המשפט קבע כי אין בידו לקבוע ממצאים באשר למהירות הנסיעה של האופנוע, ואין כל תימוכין להערכת המומחים מטעם המבקשת שנסמכו על מראה האופנוע לאחר התאונה על מנת לקבוע כי נסע במהירות גבוהה. בית המשפט אף לא קבע מה היתה מהירותו של רכב המבקשת, אף כי נמצא שמדובר במהירות איטית, כנלמד מן המרחק הקצר שעבר הרכב בין הרגע שצפתה המבקשת באופנוע (שאז היה הרכב במרכז שני המסלולים בכיוון הנגדי) לבין רגע הפגיעה (שאז היה הרכב באמצע הנתיב הימני).
8. על יסוד הממצאים הנ"ל קבע בית המשפט הנכבד לתעבורה שמעצם העובדה שהאופנוע הגיע לצומת, כאשר המבקשת היתה עדיין במרכז המסלול הנגדי, או מעט מעבר לכך - יש כדי להביא למסקנה שהתרשלה, ואף לא נתנה לאופנוע זכות קדימה. בית המשפט קבע שאם נאמץ את גרסתה של המבקשת שהאופנוע נסע "כמו טיל", משמעות הדבר היא שעם שדה ראייה של 200 מטר (מקו הצומת) היתה המבקשת יכולה להבחין באופנוע הקרב, כבר כאשר החליטה להתחיל בחציית הצומת - שאז התרשלה בבחירתה להיכנס לצומת. לחלופין נקבע כי אם נאמץ את הגרסה שהאופנוע היה צמוד לשיירת המכוניות עד שזו הגיעה למרחק של 50 עד 70 מטר מהצומת, מתבקשת המסקנה שהאופנוע נסע במהירות כלי הרכב שלפניו, שלגביהם לא נטען כי נסעו במהירות גבוהה, וקשה להניח שבמהלך נסיעה של 70 מטר האופנוע יצא מאחורי השיירה, ופיתח מהירות גבוהה במיוחד. בכל מקרה, נקבע, כי אפילו נסע האופנוע במהירות מוגזמת - התרשלות המבקשת בחציית הצומת נלמדת מקרבתה הרבה של שיירת המכוניות אליה שעה שהיא הספיקה להתקדם רק מחצית ממרחק חציית הצומת, הווה אומר: במהירות נמוכה במיוחד ואף מסוכנת. כן הוסיף בית המשפט כי בנתונים האמורים בחלופה שהציעה המבקשת, של ראיית האופנוע ממרחק של 70 מטר, היה בידיה סיפק להאיץ ולפנות את הצומת, דבר שלא עשתה. בית המשפט ציין עוד כי המסקנה הסבירה, בשים לב למקום הפגיעה בין הרכב לבין האופנוע, היא שבעת שיצא האופנוע מאחורי כלי הרכב שהיו לפניו, המבקשת היתה בתחילת הפנייה שמאלה (ולא בעיצומה), ובפרק הזמן שחלף עד שהגיע האופנוע לצומת, היא התקדמה למרכז המסלול הימני, שם אירעה הפגיעה.
9. בגזר דינו עמד בית המשפט על תוצאותיהם הקשות של מעשי המבקשת ואת רמת הענישה המחמירה הנלווית להם ככלל. מנגד עמד בית המשפט על כך שהמבקשת היא נהגת בעלת 34 שנות ניסיון בנהיגה, כשלחובתה הרשעה יחידה אחת בלבד בעבירה שאיננה מסוג "ברירת משפט", ומעולם לא היתה מעורבת בתאונת דרכים. כן עמד בית המשפט על היות המבקשת נורמטיבית, תורמת לחברה, שמאז התאונה חלה התדרדרות קשה במצבה הבריאותי. כל אלה הניעו את בית המשפט לדון את המבקשת לעונש של שישה חודשי מאסר בפועל לריצוי בדרך של עבודות שירות (שבוצעו זה מכבר), פיקוח קצין מבחן לתקופה של שנה, פסילה מלהחזיק רישיון נהיגה לתקופה של שמונה שנים, שמונה חודשי מאסר על תנאי וכן קנס בסך 2,500 ש"ח.
10. המבקשת הגישה ערעור על הכרעת הדין (אך לא על גזר הדין) לבית המשפט המחוזי בחיפה.
11. בית המשפט המחוזי הנכבד דחה את ערעור המבקשת, באמצו את קביעותיו העובדתיות של בית המשפט לתעבורה, ובקובעו, בלב פסק הדין, כי המבקשת התרשלה בשניים אלה: האחד, כי היא הבחינה באופנוע ממרחק העולה על 70-50 מ' ולמרות זאת היא נכנסה לצומת; השני, כי לא האיצה את רכבה כדי לצאת מהצומת ולפנותו.
מכאן הבקשה שלפנינו.